הפוך לעמוד הבית
יפעת 2

תנו לשוקולד לעלות

22/09/2011
הגדל

אני זוכר ביום חורפי ומסוגנן במיוחד, בכיתה ו’ בבית הספר ‘יבנה’ בקריית אתא הישנה והשקטה של אז, היה לו ילד אחד בכיתתי, יהודה הג’ינג’י, כך קראנו לו, ילד מתוק, אדמוני, והוא עם נמשיו ונחמדותו בכובע טמבל אפרפר, היה נעמד בהפסקה על השולחן של המורה, בעודינו מקפידים לסגור את הדלת, וכל הכיתה היתה מחכה ל’שאשא’ (זו היתה ההגדרה של זריקת סוכריות טופי בטעם שוקולד) והוא הג’ינג’י המתוק והשוקולדי היה צועק ‘השחרררר’ ואנו היינו חייבים לענות לו ‘העולההההה’. ורק אז הוא היה מציף את הריצפה ואותנו בסוכריות טופי נדירות מסוגן תוצרת המפעל של אביו. יהודה וידברג הוא בן למשפחה המייסדת של המותג האהוב והמוכר לכולנו ‘השחר העולה’ ובין מוצריו כמובן אז וגם היום, ישנו שוקולד למריחה שרוב ילדותי בילה על פרוסות הלחם הלבן והשחור והקימל לסירוגין.  

גוועלד או אוונגארד

מה לא דובר על המותג הזה, על השוקולד המיוחד שהפך לחלק מהישראליות הקלאסית הישנה והטובה וכמו מותגים רבים גם הוא מצא לעצמו מקום נעים וריחני בלובי של הפנתיאון הישראלי הגדול של מותגי העל.

וכמו כל דבר בזרימה הגדולה של נהרות החיים, ואף בעודי כותב את השורות הללו, זורמים נהרות שוקולד לעבר מליוני צנצנות ממותגות ויפות שעקפו בסיבוב גם באיכות וגם בצורה את ‘שוקולד השחר’ המתוק מדי. והבטוח בעצמו מדי, כאילו אין מחר. אז זהו, רציתי דווקא לדבר על המחר. מחר כבר לא יהיה ‘שוקולד השחר’ וכן, בפוזה הנוכחית שלו על המדפים של המכולת השכונתית שלי, אני רואה אותו נעלם לאט לאט ונמס לאיטו. טוב, אולי לא ממש מחר אבל בעוד חמש עשרה שנה לפחות הוא לא יהיה שייך לעולם הנמרחים השייכים אם ימשיך לישון את שנת החורף בה הוא שרוי מאז החורף ההוא בכיתתי

שוקולד השחר’ נרדם בשמירה, מרוח בביטחון עצמי, עם חיוך מרוח על פניו כמו אומר: ’לי זה לא יקרה. אני נשאר פה לנצח!!!’

אז זהו, שלא. בעידן כל כך מדבר צבע, צליל, צורה, פונטים וסאונד-אפקט יושב לו ‘שוקולד השחר’ בצינצנת פלסטיק אומללה, בלוגו מתקופת הגלגל, וניראות של מוצר זול שלא רוצה להתקדם. יהיו שיצעקו גווועלדדדדד! אל תגעו לי בשוקולד! אבל בכל אחד שצועק גוועלד יש עשרה שרוצים אוונגארדדדדד! דור שלם גדל פה על שוקולד מתחרה, איכותי הרבה יותר, מריח טוב ומבשר בשורה, מתחדש וזז כל הזמן ומה לעשות גם טעים בכמה רמות מעל למה ששוקולד ילדותי סיפק. יש פה דור של ילדים שצועק ‘תנו לי, תנו לי, נוטלה.’

 

מצנצנת פלסטיק עצובה לסיפור שמח 
כי מהו השוקולד הזה שגורם לנו לסגור את העיניים שהוא נמרח לנו על הביסקוויט או על פרוסת חלה טריה? הוא האמת הפשוטה של האינסטנט שכולנו מחפשים מידי יום, אנרגיה זמינה ולא דיברנו מילה על בריאות כי זה ממש לא משנה שמדובר בדבר האורגזמי הזה
...

כחובב שוקולד בבוקר, שוקולד בערב בכל זמן ועידן הוא תמיד יהא כמו מים קרים על נפש עייפה. התחרות הזו השוקולדית תעשה לנו רק טוב לחיך ולנשמה. שוקולד השחר חייב לצאת במיתוג ובהתחדשות. ובתוך כך ‘נוטלה’ גם היא לא תשאר חייבת והמלחמות הללו רק עושות טוב לכיס ולחיך של כולנו, מה גם שאני מריח עוד שחקן שמתקרב לנגוס נתח בפרוסת הלחם הרותחת על שולחננו מבית היוצר של ‘נסטלה’ שנעלם לי משום מה מהמדף וכולי תפילה שהוא יחזור בקרוב כי איכותו הפתיעה וריגשה אף היא. בואו נהנה מזה, בואו נשתחרר מהפיקסציות בשלב האוראלי-שוקולדי ונצעק אוונגראד לשוקולד שכולנו גדלנו עליו. בקריאה נרגשת לקברניטי השחר אני מתחננן על נפשי: ‘תנו לשחר לעלות!!! אל תשאירו אותו נמק בצנצנת פלאסטיק עצובה, תנו לו חיים, תנו לו צבע, תנו לי כיף על השולחן בבוקר, ספרו לי סיפור, גלו לי סוד, תעוררו את האהבה עד שתחפץ. ואולי גם ואני אומר זאת בזהירות תפחיתו קצת סוכר ואת שכבת שמן המכונות שמונח תמיד בפסגת הנוזל החום.

דור שלם דורש שוקולד

זה הזמן להתחדש בטרם חם השמש ונמס. יש פה רבבות ילדים שלא יזכרו את הטעם הזה בעוד עשור וחצי, לא יתורו אחריו כמו בני דורי שנהנים להתרפק על הטעם היחיד שהיה בילדותם. אם לא תתאמצו שם למעלה להבין ששוקולד זה עסק רציני, לצערי לא תהיו. ואני אמשיך להתגעגע ליהודה הג’ינגי, בן למשפחת וידברג המייסדת, ולכיתה ו’ שצעקה ‘השחר העולה’ רק בשביל חדוות טופי קטנה בטעם שוקולד שעשתה לכולנו את היום. תנו לשחר לעלות כי דור שלם דורש שוקולד. איכותי יותר, מרגש יותר, ושוקולדי הרבה יותר.

*עוזי בטיש הוא מנהל הקריאייטיב ובעלים משותף של משרד המיתוג והפרסום טרילוג’י

 

 

מאמרים נוספים בנושא פרסום ופרסום באינטרנט

יפעת אוזן
עבור לתוכן העמוד