הפוך לעמוד הבית
יפעת 2

עבודה ביח"צ – ממש לא בשבילך

3/10/2013
עבודה ביח"צ – ממש לא בשבילך

בזמן האחרון יוצא לי לראיין הרבה מאוד אנשים לעבודה אצלנו במשרד. עם הזמן פיתחתי נוהל שדי הוכיח את עצמו (אם כי גם אני טועה לפעמים, עד כמה שזה נשמע לא אמין): אני מנסה לרפות את ידי המועמדים. אני מעריך שרק מי שבאמת רוצה לעבוד בתחום, לא יירתע כשאספר לו (ובעיקר לה) כמה קשה העבודה, כמה היא לא מתגמלת, כמה היא מעייפת. אני גם אומר להם שאם הם מאתרים מראש אצלם את אחד או יותר מהסימנים הבאים, אין להם מה לחפש ביחסי ציבור.

זה סופו של כל עיתון...
זה סופו של כל עיתון…

אם הם לא ממש מתעניינים בחדשות. אצלנו ב'דוניצה' אתם יכולים למצוא אצל כל אחד ואחת מהעובדים ערימות של עיתונים ליד, על, מתחת ובצידי השולחן, שלא לדבר על כמויות הלינקים והפי די אפים שכולנו שומרים על המחשבים שלנו. יש כאלה שיכנו זאת 'אגרנות', אנחנו מכנים זאת 'עבודה'. מי שבאמת רוצה להיות מקצוען יח"צ, חייב להיות עם אצבע על הדופק. נכון, בתחום שלנו, פחות ירגישו אם לא נדע מה קרה ליודה ולנינט וכמה קילו ירדה מארינה, אבל, אם לא נדע מה ההשלכות של מהפיכת ה-SSD על שוק המחשוב העולמי, אנחנו בבעיה מול הלקוח (כן, כן, סאנדיסק).

אם הם לא מסוגלים לבצע כמה משימות במקביל. בעיסוק שלנו חייבים לדעת לתמרן בין 6 משימות במקביל, אצל ארבעה לקוחות, כשבדרך לנוע מפגישה לפגישה, לספק את צרכיהם של שני עורכים עצבניים ועוד שלוש תחקירניות טלויזיה נמרצות. מקצוען אמיתי חייב לדעת לנוע במהירות בין הכדורים השורקים ולהגיע לסוף היום כשכל המשימות מולאו בהצלחה.

אם הם לא כותבים מעולה. אנשי היח"צ הבאמת טובים פשוט יודעים לכתוב. הם צריכים להתחרות על האינצ'ים באמצעי התקשורת, כך שבין אם מדובר בהצעה לכתבה שנשלחת במייל, או בפייסבוק, הודעה לעיתונות, או מאמר עמדה מרגש, הללו חייבים להיות הכי מחודדים, הכי נכונים, הכי מוכווני מטרה: להביא לפרונט את הלקוח. בקיצור, כישורי כתיבה הם פשוט Must.

אם הם לא יודעים את ההבדל בין פינטרסט לפייסבוק. סוג העבודה שלנו מחייב הבנה ולעומק של כל סוגי המדיה. כיום כבר לא מספיק לדעת מי עורך את זמנים מודרניים. זירת המדיה החברתית חייבת להיות הבית השני של מי שרוצה לעסוק בתחום יחסי הציבור. אם אתה לא שם, אתה לא קיים.

אם הם לא ממש יודעים אנגלית. היום נכנסה מועמדת מבטיחה ביותר. תואר ראשון בכלכלה, עבדה בתאגיד פיננסי, עבדה בערוץ אינטרנטי מוביל. הייתי מרוצה ממנה וכבר הייתי מוכן לפרוש את השטיח האדום, עד שהעלתי את העובדה שמי שעובד אצלנו חייב לתקשר באנגלית עם חלק גדול מהלקוחות. כן, גם עם אלה שיושבים ברעננה. זה חלק מההווי היומיומי. ואני לא מדבר כלל על שפה ושם צריך איזה מצגת קטנה לחו"ל, ואולי לארח משלחת בכירים וכמובן לערוך אינספור שיחות ועידה עם לונדונים המצויידים במבטא קוקני.

אם הם ערוכים לעבודה רק בין 9 ל-5. בזמן שהפקיד בבנק מוריד את היד מהחשבוניה שלו בשעה חמש, בעסקי יחסי הציבור התמונה לעתים מעט שונה. נכון, לא תמיד יש לחץ וממש לא בריא לעבוד אל תוך הלילה, אבל, כשאני מצהיר בפני הלקוחות שאנו זמינים עבורם 24/7, כולל ראש השנה וחוה"מ סוכות, זו לא סתם אמירה. וכשיש מפגש עיתונאים להשקת קו חדש של מדפסות וצריך לתת את התחת לעוד כמה שעות במשרד, אנשים נשארים, לא בגלל שמחייבים אותם, אלא כי הם מבינים שהם צריכים.

אם הם מיזנטרופים. אנשי יחסי הציבור לא חייבים להיות אוהבי אדם באשר הוא, אבל, הם חייבים לאהוב את האינטראקציה איתם, אבל, לא רק במייל או בפייס, שם קל להסתתר מאחורי המקלדת, אלא גם בחיים האמיתיים, בטלפון ובפגישות יומיומיות. קל לחשוב שהמחשב כמתווך יכול להחליף את הישיבה על כוס קפה, או שיחת הרכילות (העסקית!) הטלפונית, אבל, מנסיון, זה לא עובד. מי שרוצה לעבוד ביחסי ציבור חייב, או לאהוב לתקשר עם אנשים, או ללמוד, ומהר, כיצד עושים זאת, לפני שהצד השני ירגיש בהיסוס.

אם הם לא ערוכים לקבל דחיה. אני זוכר את הפעם הראשונה בה נכנסתי לרשימה השחורה של אחד מעורכי הטכנולוגיה בעיתון יומי. זה היה מלחיץ. אז? פרצתי בבכי והלכתי הביתה? לא ממש. לומר שזה לא הפריע לי לפעילות השוטפת? הפריע גם הפריע, אבל, לא לקחתי את זה ללב. לא נפגעתי אישית. עבודה ביחסי ציבור מחייבת עור עבה. עבה מאוד, אפילו. אם יש תקלה, אל תעמדו ותחכו לנסים, אני אומר לאנשים, שנסו מותניים ונסו לתקן אותה.

 - הפוסט מבוסס באופן חופשי על פוסט של טיילור הרוף בבלוג סוכנות Blast Media

 

*  הכותב הוא הבעלים של משרד יחסי הציבור דוניצה תקשורת

 

 

מאמרים נוספים בנושא יחסי ציבור, תקשורת ודוברות

יפעת אוזן
עבור לתוכן העמוד