הפוך לעמוד הבית
יפעת 2

יש קמפיינר אחד ויחיד בישראל

11/04/2019

זה היה כשלון הקמפיינרים כולם. חוץ מהאחד והיחיד.
ביבי חולל כמו החלילן מהמלין, ודילג על פני הקמפיין כמו רקדן בבולשוי – הוא שולט בתזמון, במיקום ובמסר.  
בכל יום ובכל הופעה (ואולי גם בכל החלטה) ביבי יעניק את החשיבות העליונה למסר שהוא מעביר לבוחרים שלו  – אפילו כשהוא נואם באו"ם.
ובתקופת הבחירות? זה תענוג לעיניים. ביבי הוא התסריטאי, השחקן, הבמאי, התפאורן והמפיק – כולם יחדיו. הפוליטיקה בשבילו היא במה,  והמתחרים... סטודנטים למשחק בניסן נתיב. 

  1. התסריט קובע – לא המדיה

אלכס גלעדי אמר פעם בהרצאה על ספורט ועסקים, שהמדיה לא קובעת סדר יום. אם הוקי קרח לא מעניין, גם אם ישדרו אותו זה לא יהפוך אותו למעניין עבור הציבור. זה נוגד את האינטואיציה, אבל זה נכון, המדיה היא רק ערוץ שמעביר סיפורים.  קיבלנו הוכחה לכך. פייגלין הוא סיפור טוב, אבל התקשורת לא הכניסה אותו לכנסת. התקשורת יכולה להביא סיפור על צוללות, אבל שם זה מסתיים – ההשפעה של הסיפור יכולה ללכת לכל כיוון אם מכניסים אותו לנרטיב המתאים. והנרטיב "רודפים אותנו" של ביבי יכול להכיל כמעט כל סיפור. בנוסף, המדיה החברתית נוגסת אף יותר באמינות ובעוצמה של התקשורת לייצר שינוי תודעתי, והמדיה החברתית היא המערב הפרוע, שם מי שמוכן ללכת לקצה כדי להשיג את הזהב, ישיג אותו. פייק ניוז, מסרים תוקפניים מול רותם סלע, כולם עושים את העבודה, ומעוררים את הרגשות הרדומים.

  1. הבימוי: תנו לי רגש

הרגש נעלם מהזירה הפוליטית, חוץ מאשר אצל האחד. אצל בנט ושקד הדברים בלטו במיוחד. בנט שהגיע לשיאו עם קמפיין בו הוא היה "אח" נגע היטב באוכלוסיית היעד שלו שכמהה להכרה כחלק משמעותי בחברה הישראלית. בבחירות לאחר מכן הוא עשה פניית פרסה ל"לא מתנצל", פחות אפקטיבי אבל עדיין פונה לרגש הקיפוח וחוסר ההכרה. ובבחירות האלה ננטש הרגש, והפניה הייתה לרציונל בלבד, עניין טכני, לעשות שינוי בבג"צ ובביטחון. מעבר לניתוק מהמציאות כשמולך עומדים שלושה גנרלים, ננטשה התחושה המאחדת - עליה דווקא כן הכריז בתחילת הקמפיין  עם מפלגה מאחדת דתיים וחילוניים, אבל אז נטש אותה במהירות. 

 

(ותהייה אישית לגבי שקד, האם קיימת בישראל תפיסה של נשים בפוליטיקה כקוריוז בלבד? כאשר זה מגיע לקלפי יש בתת המודע הקולקטיבי שנשים לא יכולות להוביל?)

 

הרגש נעלם גם לחלוטין מהקמפיין של מרץ. גם שם התמקדו בטכני בלבד,  "מהפך", והציבו במרכז את תמר זנדברג בפרונט, כשהיא משדרת רציונאליות קרה. כמובן שגם הממלכתיות של גנץ וגבאי לא שירתה אף אחד ושום דבר. זוכרים את רבין אדום מכעס, ואת שרון שנתפס כמי שנמצא מעל לחוק - אדם עם שגעון של פלישה ללבנון, ושמנהל את המדינה באמצעות פגישות סודיות אי שם בחווה. הדברים באו לידי ביטוי בשיאם עם התגובה של גנץ לסיפור הפסיכולוגית שדחפו בליכוד – מתנצל מידי, שפוי מידי.

ביקום מקביל, ביבי נפגע, נעלב, בשמו ובשם התומכים בו.

  1. זמן ומקום

ביבי שולט בהעמדה. כמו במאי מיומן הוא בוחר את הפריימים דרכם נצפה בעלילה מתפתחת ואת תזמון הסיפור, מהקדמת הבחירות, דרך החזרת הגופה (כביכול), ועד לכל ריאיון שניתן. לאלה יש תפקיד לא פחות חשוב מהמסר. בבחירות הקודמות הוא הצליח לגמד את בוז'י הרצוג כשבחר לנהל ריאיון מרחוק והוצג בדמות ענק על מסך מאחורי מתחרו הפוליטי. הפעם הוא עשה זאת עם הריאיון המבריק שנתן במפתיע לחדשות ערוץ 2. על אף שהוגדר על ידי השמאל ככישלון, הוא הצליח להחדיר בראיון הזה כל מסר שתכנן להעביר, והשיג ניצחון גדול רק בעצם העובדה ש"סובב" את התקשורת.

 

ביבי הוא שילוב בין אמן טרפז מוכשר למנצח פילהרמונית – שליטה מלאה בטכניקה ובתזמון. מירי רגב מפריעה – ובאבחת שרביט היא נעלמת מהמרקע. ועכשיו גבירותיי ורבותיי נעבור לקסם "הריאיון המופיע משום מקום", ומשם נמריא לפגישה ספונטנית בנושא רמת הגולן. יורים עלינו? זה פיצוחים.

בינתיים, המתחרים  מנסים לעשות את מה שהוא עושה, רק שהם בעמדת ה- me too, והם תמיד צעד מאחור. ביבי צעק גוועלד ב- 2015, גם אנחנו נצעק ב-2019. ביבי מחביא את רגב, אנחנו נחביא את לפיד. אבל בפוליטיקה יש מנצח אחד, אין mee-too. 

 

בבחירות הבאות בתור כל מפלגה שרוצה להגיע לעמדת מפתח, יש רק קמפיינר אחד שהיא צריכה לקחת, והוא ראש הממשלה – במידה והוא יפרוש ויחפש עבודה צדדית.

 

* דן מייזליש עורך Allmarketing ומנהל נכסים דיגיטליים ב- oVerload

 

מקור התמונה: מחלקת המדינה האמריקאית

 

כתבות נוספות בנושא מיתוג ואסטרטגיות שיווקיות

יפעת אוזן
עבור לתוכן העמוד