הפוך לעמוד הבית

הריצה הגורלית של האיש שהקים את נייקי

4/05/2017
הריצה הגורלית של האיש שהקים את נייקי

הקדמה לספר "נעליים גדולות - זכרונותיו של האיש שהקים את נייקי", בהוצאת ספרי חמד - ידיעות אחרונות. תרגום: עידית שורר.

 

התעוררתי לפני כולם, לפני הציפורים, לפני השמש. שתיתי כוס קפה, טרפתי טוסט, לבשתי מכנסיים קצרים וסווטשרט ושרכתי את נעלי הריצה הירוקות שלי. יצאתי בשקט מהדלת האחורית. מתחתי את הרגליים, את מיתרי הברכיים, את שיפולי הגב ונאנקתי בצעדים הראשונים והסרבניים על הכביש הקר, אל תוך הערפל. למה תמיד קשה כל כך להתחיל?

 

לא היו מכוניות, לא אנשים, לא שום סימני חיים. הייתי לבד לגמרי, כל העולם שלי בלבד - אף כי דימיתי שהעצים איכשהו מודעים לנוכחותי. זאת אורגון. נדמה שהעצים תמיד יודעים. העצים תמיד שמים עלינו עין.

 

הסתכלתי סביבי. איזה מקום נהדר להיוולד בו, חשבתי. שלֵו, מוריק, שאנן - בגאווה קראתי לאורגון "הבית שלי", בגאווה קראתי לפורטלנד הקטנה עיר הולדתי. אבל הרגשתי גם צביטה של צער. אורגון יפה אמנם, אבל אנשים נוטים לראות בה מקום שלא קורה בו שום דבר ואין סיכוי רב שיקרה. אם אנחנו, תושבי אורגון, התפרסמנו במשהו, הרי זה באותה דרך חתחתים שהיה עלינו לפלס בימים עברו כדי להגיע הנה, מערבה. מאז קפאה אורגון על שמריה, פחות או יותר.

 

המורה הטוב ביותר שהיה לי, אדם משכמו ומעלה, הִרבה לדבר על הדרך הזאת. זאת מורשת אבותינו, היה נוהם. טבענו וגורלנו - הדנ"א שלנו. "מוגי הלב לא יצאו לדרך מלכתחילה, החלשים מתו בדרך - נשארנו אנחנו," נהג לומר לי, פרפראזה על כתובת המופיעה על אנדרטה בנברסקה לזכר שיירות העגלות של החלוצים שיצאו להתיישב במערב.

 

אנחנו. זן נדיר של חלוציות התגלה בדרך ההיא, האמין המורה שלי, תחושה מופרזת של אפשרות לצד יכולת מופחתת לפסימיות - וכתושבי אורגון מוטלת עלינו החובה לנצור את הסגולה הזאת.

 

תמיד הנהנתי כדי לחלוק לו את הכבוד המגיע לו. אהבתי את האיש. אבל כשהתרחקתי חשבתי לפעמים: נו באמת, זאת בסך הכול דרך עפר.

 

אותו בוקר ערפילי, אותו בוקר הרה גורל ב1962, היה סופה של הדרך שעשיתי אני עצמי - חזרתי הביתה אחרי שבע שנים ארוכות של היעדרות. היה לי מוזר לשוב ולהיות בבית, לשוב ולספוג את צליפות הגשם היומיומי. מוזר שבעתיים היה לשוב ולהתגורר עם הורי ועם אחיותי התאומות, לישון במיטת ילדותי. בלילות שכבתי על הגב, בהיתי בספרי הלימוד מהאוניברסיטה, בגביעים ובסרטי הניצחון הכחולים, מקום ראשון, שזכיתי בהם בבית הספר התיכון, וחשבתי: זה אני? עדיין?

 

הגברתי את קצב הריצה. הבל פי הסתלסל לתוך הערפל בפלומות כפור עגלגלות. התענגתי על היקיצה הגופנית הראשונה הזאת, על אותו רגע נפלא שמקדים את הצלילות המלאה של המוח, כשהאיברים והמפרקים מתחילים להתרפות והגוף הגשמי מתחיל להתמוסס. מוצק לנוזל.

מהר, אמרתי לעצמי. מהר.

על הנייר אני מבוגר, אמרתי לעצמי. סיימתי תואר ראשון באוניברסיטה טובה - באוניברסיטה של אורגון. עשיתי תואר שני בבית ספר מעולה למִנהל עסקים - בסטנפורד. עברתי בשלום שנה של שירות בצבא ארצות הברית - בפורט לואיס ובפורט יוּסטֶס. קורות החיים שלי סיפרו שאני חייל מיומן ומשכיל, גבר בן 24. במלוא מובן המילה... למה אם כן אני מרגיש כמו נער? שאלתי את עצמי.

ולא סתם נער, אלא ביישן, חיוור ורזה כמו מקל כמו שהייתי תמיד.

 

אולי מפני שעדיין לא התנסיתי בשום דבר מהחיים. ופחות מכול, בפיתויים ובריגושים הרבים שהם מציעים. לא עישנתי אף סיגריה אחת, לא ניסיתי סמים. לא הפרתי שום כללים, ובוודאי שלא עברתי על החוק. היו אלה שנות ה60, עידן המרד, והייתי האדם היחיד בכל אמריקה שטרם מרד. לא הצלחתי להיזכר אפילו בפעם אחת ויחידה שהרשיתי לעצמי לפרוק עול, שעשיתי משהו לא צפוי.

ואפילו עוד לא שכבתי עם אישה.

גיליתי נטייה לנבור בכל הדברים שאני לא, מהסיבה הפשוטה שהכרתי אותם מצוין. לעומת זאת, התקשיתי לומר בדיוק מה או מי אני עכשיו או מי אוכל להיות. כמו כל חברי, רציתי להצליח. בניגוד לחברי, לא ידעתי מה פירוש הדבר. כסף? אולי. אישה? ילדים? בית? ברור, אם ישחק לי המזל. אל המטרות האלה לימדו אותי לשאוף, ואמנם במידה מסוימת ובאופן הכי טבעי אכן שאפתי אליהן. אבל בעומק לבי חיפשתי משהו אחר, משהו מעבר לזה. הרגשתי בכל נימי נפשי שנקצב לנו זמן קצר, קצר מכפי שאנחנו מבינים, קצר כריצת בוקר, ורציתי שיהיו לימי משמעות ותכלית. שיהיו יצירתיים. חשובים. ויותר מכול... שונים.

רציתי להותיר חותם בעולם.

רציתי לנצח.

לא, זה לא נכון. רציתי רק לא להפסיד.

ופתאום זה קרה. כשלִבּי הצעיר החל להלום, כשריאותי הוורודות התרחבו ככנפי ציפור, כשהעצים נהפכו לכתם ירקרק, ראיתי הכול לנגד עיני, ראיתי בדיוק אילו חיים אני רוצה. משחק.

 

כן, חשבתי. זהו זה. זאת המילה. סוד האושר, שיערתי תמיד, תמצית היופי והאמת וכל מה שעלינו לדעת על שניהם, טמון בנקודה מסוימת באותו רגע שבו הכדור נמצא באוויר, כששני המתאגרפים חשים שתכף יצלצל הפעמון, כשהרצים כבר קרובים אל קו הסיום והקהל קם כאיש אחד. יש מעין צלילות מפעימה באותה חצי שנייה לפני ההכרעה על ניצחון או הפסד. רציתי שזה, הדבר הלא מוגדר הזה, יהיה חיי, חיי היומיום שלי.

 

לפעמים דמיינתי שאני נעשה סופר חשוב, עיתונאי חשוב, מדינאי חשוב. אבל חלוםחלומותי היה להיות ספורטאי חשוב. למרבה הצער גזר עלי הגורל להיות טוב אבל לא מצוין. בגיל 24 כבר השלמתי עם גורלי. באוניברסיטה של אורגון הצטיינתי בריצה בשלוש מארבע שנות לימודי. אבל זהו, בזה זה נגמר. והנה עכשיו, כשהתחלתי להשאיר מאחורי בזריזות מייל בכל שש דקות, כשהשמש הזורחת העלתה באש את המחטים בענפים הנמוכים של עצי האורן, שאלתי את עצמי: אולי אפשר למצוא את הדרך להרגיש את מה שמרגיש ספורטאי בלי להיות ספורטאי? לשחק כל הזמן במקום לעבוד? או במילים אחרות, ליהנות מהעבודה כל כך עד שעבודה ומשחק יהיו היינו הך.

 

העולם טובע במלחמות, בסבל ובצער, העול היומיומי מתיש ותכופות אינו הוגן - אולי יש רק פתרון אחד, אמרתי לעצמי, למצוא חלום הזוי, כביר, ששווה להשקיע בו, שנראה מהנה ומתאים לי, ולרדוף אחריו בדבקות ובתכליתיות של ספורטאי שכל מעייניו נתונים לדבר אחד ויחיד. אם נרצה או לא נרצה, החיים הם משחק. מי שמכחיש את האמת הזאת, מי שמסרב לשחק, נדחק לשוליים, ובזה לא רציתי. לא רציתי בשום פנים ואופן.

וכתמיד, הובילה אותי המחשבה הזאת אל הרעיון המשוגע שלי. אולי הרעיון המשוגע שלי... יצליח?

אולי.

לא, לא, הוא יצליח, הרהרתי אגב הגברת קצב הריצה. רצתי כאילו אני רודף אחרי מישהו ובד בבד מישהו רודף אחרי. אני נשבע להכריח אותו להצליח. בלי שום אולי.

ופתאום חייכתי. כמעט צחקתי. נטפתי זיעה, נעתי בחן ובחוסר מאמץ כמו תמיד, ובו בזמן ראיתי את הרעיון המשוגע שלי זוהר מולי, והוא לא נראה מטורף במיוחד. הוא אפילו לא נראה כמו רעיון. הוא נראה כמו מקום. הוא נראה כמו אדם או כמו כוח טבע שהיה קיים הרבה לפני, בנפרד ממני, אבל גם כחלק ממני. מחכה לי אבל גם מתחבא מפני. אולי זה נשמע קצת מנופח, קצת משוגע. אבל ככה הרגשתי אז.

ואולי זה לא נכון. אולי זיכרוני מגדיל את רגע האאורקה הזה או דוחס כמה רגעים לתוך רגע אחד. ואולי, אם היה רגע כזה, הוא לא היה יותר מאותו "הַיי" שמרגיש רץ. אני לא יודע. הרבה ממה שעבר עלי בימים ההם ובחודשים ובשנים שהחלו אז נמוג בדיוק כמו פלומות ההבל הקפואות שבקעו מפי. קלסתרים, נתונים, החלטות שנראו פעם דוחקות ובלתיהפיכות, הכול נעלם ואיננו.

 

אבל נותרו אותה ודאות מעודדת ואותה אמת חזקה, שלא ייעלמו לעולם. בגיל 24 אכן היה לי רעיון משוגע, ואיכשהו, למרות החרדה הקיומית שערפלה את חושי, למרות חששותי מפני העתיד ולמרות הספקות העצמיים שכרסמו בי כמו בכל הצעירים והצעירות באמצע שנות ה20 שלהם, כן הגעתי להחלטה שהעולם עשוי מרעיונות משוגעים. ההיסטוריה היא תהליך ארוך ומתמשך של רעיונות משוגעים. הדברים שאהבתי יותר מכול - ספרים, ספורט, דמוקרטיה, יוזמה חופשית - החלו כרעיונות משוגעים.

 

יתר על כן, מעטים הם הרעיונות המשוגעים יותר מהדבר האהוב עלי מכול, ריצה. ריצה היא דבר קשה. היא כואבת. היא מסוכנת. הגמול מועט ובהחלט לא מובטח. כשרצים במסלול אובלי או בכביש ריק, אין יעד של ממש. או מכל מקום, אין יעד שמצדיק את המאמץ. הפעולה עצמה נעשית היעד. לא זו בלבד שאין קו סיום, כל אחד מגדיר לעצמו את קו הסיום שלו. על הרץ למצוא בתוכו את העונג ואת הרווח מריצה. הם תלויים באופן שהרץ מגדיר אותם, באופן שהוא מוכר אותם לעצמו.

 

כל הרצים מכירים את ההרגשה הזאת. אנחנו גומאים קילומטר אחרי קילומטר בלי לדעת למה בדיוק. נכון שאנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו רצים לקראת מטרה מסוימת, שאנחנו רודפים אחרי ריגוש כלשהו, אבל למעשה הרץ רץ כי החלופה, העצירה, מפחידה עד מוות.

 

אי לכך, באותו בוקר ב1962 אמרתי לעצמי: מי שרוצה לקרוא לרעיון שלך משוגע, שיקרא... אתה תמשיך. אל תעצור. אפילו על תחשוב על עצירה עד שתגיע לשם, ואל תקדיש יותר מדי מחשבות לשאלה איפה זה "שם". ובשום מקרה, אל תעצור.

 

זאת העצה המדרבנת, הבוגרת, הנבואית, שהצלחתי לתת לעצמי, ככה במפתיע, ואיכשהו הצלחתי גם לקבל אותה. כעבור חצי מאה אני סבור שזאת העצה הטובה ביותר - אולי העצה היחידה - שראוי לתת.

מאמרים נוספים בנושא יזמות ועסקים קטנים

עבור לתוכן העמוד