הפוך לעמוד הבית

זה לא אני – זו הפרדיגמה

10/09/2015
זה לא אני – זו הפרדיגמה (הגדל)

אולי זו תחילת שנת הלימודים, או אולי העננים שכבר רואים בשעות הערב, או אולי חודש הסליחות והרחמים, בכל מקרה –

אני חש צורך להתנצל ולבקש סליחה.

 

לפני כ- 35 שנה, בשנת 1980 לימדתי בבי"ס תיכון עירוני ט' בת"א.

 

באחד הימים הובלתי 4 אוטובוסים עם תלמידי שכבת י"א לטיול שנתי במדבר יהודה, היינו אמורים לישון באוהלי סיירים בחניון ליד עין גדי. הימים היו ימי גשם בחודש ינואר.

 

כשנשאלתי ע"י התלמידים האם זה בסדר לישון שם באהלים לאור החשש משיטפונות- השבתי בביטחון גמור שהמקום שנבחר הוא בטוח ומאושר ע"י כל הגורמים – מה שהיה כמובן נכון.

"
במדבר יהודה", הוספתי "הגשם אינו רציני". ניצלתי את ההזדמנות הפדגוגית להסבר מלומד על היות האזור הזה - "מדבר בצל הגשם", ועל כך שהוא אינו שייך לרצועת המדבריות העולמית. "האוויר הלח מגיע מהים ומוריד את הגשם בהרי יהודה. בגלל הפרש הגבהים בין הרי יהודה למדבר יהודה, טיפות המים מתאיידות, ולכן כמות המשקעים שמגיעה למדבר יהודה היא מועטה". כל כך התלהבתי מעצמי, ודקלמתי את ההסבר הזה כמעט בנשימה אחת.

 

לרגע חשתי גאווה שאני יכול להחליף כל חזאי בכל ערוץ טלוויזיה. "באזור הזה יורדים רק כ- 80 מ"מ גשם בשנה, לשם השוואה אצלנו בת"א יורדים 560 מ"מ " - סיכמתי את הנושא, תוך שאני רואה על פניהם הרגשה ש"יש על מי לסמוך".


אכן- הפגנתי ידע ובטחון עצמי, ורק דבר אחד שכחתי להפגין – קצת צניעות. צניעות כלפי התלמידים, ובעיקר צניעות כלפי הטבע שהוא עד היום המורה הכי טוב שלי.

 

באותו לילה ירד עלינו כל הממוצע השנתי, פחות או יותר.

 

אפילו זקני קיבוץ עין גדי לא זכרו מתי ירד מבול כזה. כנראה שהאוויר הלח שהגיע ממערב לא שמע על ההסבר המלומד אותו דקלמתי בביטחון כה רב, והתופעה האקלימית הנדירה הזו ירדה דווקא על הראש שלי - תרתי משמע.

 

התארגנות קצרה ובעיקר רוח טובה שהייתה באותו בית ספר, (שאגב- אליו לא התקבלתי, אבל זה כבר סיפור אחר) החזירו לי את כבודי המושפל והמשכתי להוביל את הטיול.

 

כשהייתי רגע עם עצמי חשבתי על כך שמדריך טיולים מסיים את עבודתו ונעלם, ואילו אני אמור הייתי להחזיק את הבושה הזו עד סוף השנה. כן, הפדיחה שלי נשארה הקטע הטוב ביותר במסיבת הסיום.

**בהזדמנות זו אני מבקש להתנצל בפני כל מי שנרטב עד לשד עצמותיו באותו טיול והיה בשכבת כיתה י"א בתיכון עירוני ט' בת"א בשנת 1981 (וכיום צריך להיות בסביבות גיל 50).


אולי בשביל התלמידים, הקטע הזה היה "הפדיחה של המורה". באותם הימים-כמובן לא ידעתי, אבל בשבילי הפדיחה הזו הייתה ציון דרך חשוב בהבנת שיווק בו אני עוסק היום.


אם מישהו היה מזכיר לי את המבול הצפוי ומזהיר אותי מפניו - הייתי פותר אותו בטיעונים מלומדים. במצב שהייתי נתון בו, פשוט לא הייתי מוכן להקשיב.

 

זה לא אני – זו הפרדיגמה.

**

 

הגשם ששטף לי את הראש הצליח גם לנער את צורת החשיבה שלי. רובנו שבויים בפרדיגמות, הן אמנם מאפשרות לנו לנתח פעילות יומיומית, אבל בשיווק - רצוי להיזהר שהפרדיגמות לא יהפכו לתפיסה הנוצרת מקיבעון מחשבתי.

 

האם אתם מגלים קצת צניעות כלפי הלקוחות שלכם, או שאתם "תמיד יודעים הכל ?"

מה דעתכם ?

 

בצילום: חניון עין גדי 1981
זו הייתה האופנה באותם הימים. שימו לב לשפם ולמשקפים

 

יונתן פרנקל מקיים הרצאות וסדנאות בתקשורת שיווקית מופרעת .
http://www.yoni4u.com/ 

 

מאמרים נוספים בנושא קשרי לקוחות ושירות לקוחות

עבור לתוכן העמוד