הפודקאסט
טיפ בתקשורת שיווקית
ביום חמישי האחרון חזרתי מפגישה עם מנהלת המתנ"ס לשיחה על פרויקט קהילתי שאני יוזם. השעה הייתה שעת אחה"צ, בקושי פילסתי את דרכי למשרד שלה מרוב המוני אנשים שהיו שם והמתינו לילדיהם, שיסיימו את החוגים. היו שם גברים, ובעיקר נשים עם עגלות תינוקות. כולם ישבו והמתינו לילדים – מבלי לעשות משהו מיוחד ובד"כ שתקו.
היו שם נשים העובדות כשכירות ובבית הן יוצרות תכשיטים "בשביל הנשמה", היו שם בוודאי אנשים המחפשים עבודה, אולי הייתה שם מעצבת אתרים שאתם בדיוק צריכים, ואולי חשמלאי או אינסטלטור שבדיוק כעת אני זקוק לו. היו שם כל מיני אנשים בעלי מיומנויות ובעלי רצונות וצרכים. רק דבר אחד היה חסר שם – לגיטימציה חברתית שתאפשר לאנשים הללו לבצע נטוורקינג.
במפגשי נטוורקינג (רישות עסקי) במגזר העסקי הדבר שונה לגמרי. אני בא להכיר אנשים ויש לי לגיטימציה לפנות לכל משתתף להציג את עצמי, להושיט כרטיס ביקור, וללחוץ יד מדוע הדבר לא יכול להיות כך כשאנחנו ממתינים שילדינו יסיימו את החוג ? נכון, בחדר המתנה במרפאה, העניין יכול מעט להביך. אבל כאן ? ברחבה שליד הכניסה למתנ"ס ?מה כבר יכול להיום כאן "לא נעים", במה יש להתבייש ?
מישהי אמרה לי פעם: "אני שכירה, ומקום העבודה לא מספק לי כרטיס ביקור, בשביל מה אני צריכה כרטיס ביקור? בפעמים הראשונות ששמעתי את הטיעון הזה, חשבתי שהוא באמת הגיוני. אבל האם אדם, כל אדם גם אם הוא שכיר בתפקיד הכי זוטר – אין לו כלום בחייו כדי שהוא יוכל לשלוף מהארנק בעת הצורך ?
היום – כאשר אנשים פרטיים מפרסמים את דעתם, ומעלים עבודות ותמונות שלהם, בפורומים באינטרנט, בפייסבוק וברשתות אחרות – האם הם באמת לא יכולים לקדם את עצמם, כי "אני שכירה, ובכל מקרה בשעה שלוש וחצי אני מפילה את העט כי יש לי ילד להוציא מהמעון".
מה קורה לנו ?
אנחנו משתפים את החברים הכי זרים לנו בדברים אישיים בפייסבוק, וכשהדבר מגיע לפגישה פנים אנחנו נרתעים.
מה דעתכם ?
כותב המאמר הינו מרצה במוסדות ובארגונים בנושאי תקשורת שיווקית מחוץ לקופסא, ומנחה
סדנאות בתקשורת שיווקית מופרעת .
הקים וניהל שנים רבות את יחסי הציבור של אתר התיירות "נאות קדומים" ליד יער בן שמן,
נוהג לנמנם כל יום משעה שתיים ורבע ועד רבע לארבע בצהריים
