הפודקאסטב-29 במאי 1886 הופיעה לראשונה מודעה חדשה בעיתון אטלנטה דיילי. וכך נכתב בה: "קוקה-קולה טעים, מרווה, מרענן". תקציב הפרסום של קוקה-קולה בשנה הראשונה היה 46 דולר. הההמשך , ידוע לכל ילד. חברת קוקה- קולה תציין מחר, יום שלישי 8.5.2007, יום הולדת 121 וזו הזדמנות מיוחדת לשפוך אור נוסף על אחד המותגים הבינלאומיים המצליחים בהיסטוריה.
לכבוד האירוע פתחה החברה למשקאות קלים בישראל מרכז חושים מיוחד, שאמור למנף את הפעילות השיווקית של המותג בארץ. גל ילוב ,מנהל מרכז החושים של קוקה-קולה: "מרכז החושים של קוקה-קולה הינו עוגן חשוב שיוצר מפגש אישי ומרגש עם הצרכנים ובאמצעותו ניתן להעביר באופן חוויתי את ערכי המותג. מרכזי מבקרים הפכו בשנים האחרונות להיות חלק מתרבות הפנאי, ולפיכך שמנו דגש על חווית ביקור ייחודית ורב חושית. הביקור במרכז החדש מעודד יצירתיות והמבקר לוקח חלק פעיל בחוויה הבלתי נשכחת".
עוד מוסיך ילוב כי במרכז החושים ניתן יהיה לראות פריטים מעניינים כפחית קוקה-קולה נדירה שפותחה בשיתוף נאס"א והוטסה לחלל תוך התאמתה לאסטרונאוטים של מעבורת צ'אלאנג'ר. וכן ואוסף פחיות של האספן רונן ליבסקי, שתר אחר פחיות מיוחדות בכל רחבי העולם, ותרם למעלה מ- 1000 פחיות קוקה-קולה מכ- 62 מדינות".
ככה זה התחיל
הכל התחיל באטלנטה, בסוף המאה ה-19, במפגש בין ג'ון פמברטון ופרנק רובינסון. פמברטון היה רוקח, ששגשג בזכות כושר המצאה ייחודי. מדי זמן היה ממציא איזה סירופ חדש ומוכר אותו כתרופת פלא: סירופ נגד שיעול, נגד קרחת, וכו'. חלומו היה שאחת התרכובות שרקח באמת תעבוד ותהפוך אותו לעשיר ומפורסם. ב-1885 הוא המציא חומר חדש, סירופ שחור ומתקתק בשם "יין קוקה צרפתי", שהיה אמור להקל על כאבי ראש. האגדה מספרת, שיום אחד נכנס פמברטון לחנות וראה שניים מעובדיו מוהלים את הסירופ החדש במים, שותים ממנו ואפילו נהנים. פמברטון הבין שאולי כדאי גם לו לנסות את התרגיל הזה. הוא טעם את התרכיז ומיד טפח לעצמו על השכם. זה היה ממש טעים. תוך זמן קצר החל להפיק את הסירופ בכמויות מסחריות, בחבית שעמדה על שלוש רגליים בחצר האחורית של בית המרקחת שלו. ב-8 במאי 1886 התחילו למכור את הסירופ החדש בבית המרקחת של ג'ייקובס. מחיר כוס היה אז חמישה סנטים בלבד.
אבל אהבת הרקיחה של פמברטון לא הספיקה. מי שדחף את העניינים קדימה היה מנהל החשבונות שלו, רובינסון. הוא הפך לשותף של פמברטון וגם נתן לנוזל החדש שם. הוא קרא לו "קוקה-קולה", על שם שניים ממרכיביו: עלה הקוקה ואגוז הקולה. בפרץ יצירתיות הוא החליף את ה-K שבקולה ל-C , כדי שהלוגו ייראה טוב. הוא גם הוסיף מקף, אבל בסוף כמעט פספס כשהחליט שהשם המלא יהיה "קוקה-קולה תמציות": שתי מילים, ארבע הברות, בלי דת או לאום, משהו שאפשר להגיד בקלות בכל שפה ובכל מקום בעולם.
באותה שנה, בניו יורק, הוסר הלוט מעל מונומנט חדש בשם פסל החירות. הפסל הזה והמשקה של פמברטון ורובינסון הפכו עם השנים לשני סמלים של אמריקה החדשה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
כך נולד הלוגו
כדי למכור את הנוזל החדש בכמויות מסחריות היה צריך למצוא שם ודרך יפה להבליט אותו, משהו שיהפוך לסמל ולמה שקוראים היום "סימן רשום". פמברטון ורובינסון התקשו למצוא לוגו כזה, עד שבאחד הימים פתח פמברטון את ספר המרשמים בבית המרקחת וראה את מה ששניהם כתבו פעם ליד הנוסחה: בכתב יד מרושל היה כתוב שם "קוקה-קולה". בינגו. הם החליטו שזה יהיה הלוגו, וכאילו היה שם של אדם, תתחיל כל מלה באות גדולה, דבר משמעותי בשפה האנגלית.
רק שנים לאחר מכן הוחלט להוסיף את הגל השובב המעטר את האותיות עד היום, ולהפוך אותו לחלק רשמי מהשם. אלה אולי נשמעים כמו עניינים קטנים, אבל הם הועילו מאד לבעלים כשהחלו לקום חקיינים ובתי משפט נאלצו להתערב בשאלות של זכויות יוצרים, מקור וחיקוי. קוקה-קולה, הוכר לראשונה כסימן רשום ב-31 בינואר 1893.
פחית חללית-בין המוצגים במרכז החושים
המודעה הראשונה
ב-29 במאי 1886 הופיעה לראשונה מודעה חדשה בעיתון אטלנטה דיילי. וכך נכתב בה: "קוקה-קולה טעים, מרווה, מרענן". תקציב הפרסום של קוקה-קולה בשנה הראשונה היה 46 דולר, והיקף המכירות באותה שנה היה 25 גאלוני סירופ, השווים ל-31 כוסות ביום.
פמברטון בזבז על פרסום יותר מאשר הרוויח. נטייתו לחשוב בגדול הביאה את העסק אל סף ההידרדרות. בגיל 56, כשהיה כבר שבור למדי ולא ממש בריא, החל למכור חלקים מהעסק לשותפים שונים. את מה שנשאר לו בסוף, מכר זמן קצר לפני מותו לאסא קנדלר, האדם היחיד שהבין באותו זמן איזה פוטנציאל אדיר טמון בקוקה-קולה.
הקונה המאושר
אסא קנדלר, סוחר אמביציוזי, הוציא מכיסו 1,200 דולר כדי לקנות מפמברטון את מה שנשאר מהחברה שלו. כך הפך לבעלים היחיד של החברה, וליורשיו של פמברטון לא נשאר ממה דבר. אפשר להניח שעד יום מותו פמברטון לא האמין מספיק במשקה שיצר.
קנדלר, לעומתו, היה נחוש מאד. הוא היה בן למשפחת מהגרים אנגלו-סכסיים. הוריו רצו שיהיה רופא, אבל אז פרצה מלחמת האזרחים, הם התרוששו וקנדלר חזר לאטלנטה חסר פרוטה. לא היה לו כסף לשלם לאוניברסיטה וכך נדחף לעסקים. ב-1892, כשכבר היה סוחר לא קטן שידו בעסקי הבשמים ומשחות השיניים, החליט קנדלר להמר על המשקה. הוא זנח את הכל, השקיע כסף בציוד ויצא לדרך. ב-29 בינואר 1892, יחד עם אחיו ושני שותפים נוספים, יסד קנדלר את חברת קוקה-קולה, ארגון שקיים עד היום.
פמברטון הוא האיש שיירשם בספרי ההיסטוריה כמי שהמציא את הנוסחה הסודית הנותנת למשקה את טעמו המיוחד – אבל ההצלחה האמיתית נרשמה על שמו של קנדלר. הוא האיש שהאמין במוצר, האיש שהשקיע בזמן הנכון ובתבונה. וכמה שזה השתלם. ב-1895 כבר היו לקוקה-קולה משרדים בדאלאס, שיקאגו, לוס אנג'לס ופילדלפיה. לקראת סוף המאה ה-19 היה קוקה-קולה למשקה הנמכר ביותר בארצות הברית, ובסוף המאה כבר חצה את הגבול לקנדה, מקסיקו והוואי וכבש את יבשת אמריקה כולה.
25 הגאלונים שנמכרו בשנה הראשונה בחצר האחורית של בית המרקחת פמברטון, צמחו עד 1899 ל-281,055 גאלונים. ב-1913 נמכרו 6,767,822 גאלונים. ב-1916, כשהגיע קנדלר לגיל 65 והחליט לפרוש ממשרתו כנשיא חברת קוקה-קולה, כבר נחשבה החברה לאחת המצליחות בארצות הברית. כשנפטר קנדלר ב-1929, הכריזה אטלנטה על יום אבל לאומי. כיכרות, רחובות, פארקים ומלונות נקראו על שמו.
הנקודה הישראלית
פחות משנה לאחר הקמת מדינת ישראל ביקש איש העסקים היהודי-אמריקאי, אברהם פיינברג, זיכיון להקמת מפעל קוקה-קולה בישראל. אבל כאשר בא בהצעה זו אל שר האוצר בממשלת ישראל, אליעזר קפלן, לא זכה לתגובה נלהבת. ישראל החלה את קיומה העצמאי בתנאים כלכליים קשים, בארץ הונהג אז הצנע והסוכר חולק במשורה. במקום זאת התבקש אברהם פיינבג לנסות לגייס כספים עבור מכון וייצמן, שהחל להתפתח אז כמרכז המדעי הגדול בישראל. כך גנז פיינברג את הרעיון לשנים רבות. ועשה חיל בהשגת סיוע למדינה בתחומים רבים ושונים.
ב-1965 התעוררו ארגונים יהודיים בארצות הברית למלחמת מגן נגד החרם הערבי. חרם זה הונהג על ידי הליגה הערבית – ארגון שאיגד במסגרתו את כל מדינות ערב. הארגון נהג לפנות לחברות בינלאומיות ולאיים עליהן כי אם יצרו קשרים כלכליים עם ישראל ויקימו בה מפעלים יופסקו קשרי המסחר בינן לבין מדינות ערב. יהודי ארה"ב קמו לסכל מזימה זו. הם הכריזו כי חברה שתיכנע לחרם הערבי, תוחרם על ידי ציבור יהודי אמריה. בשלב זה חזר פיינברג והעלה את בקשתו להקים מפעל קוקה-קולה בישראל וקיבל תשובה חיובית. אז הוקמה בארץ "החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ".
