הפודקאסט
בעבר ילדים בפרסומת היו גימיק, משהו חמוד שמושך תשומת לב וגונב את ההצגה. היה אפשר להחליף אותם גם בכלבים כמאמר המשפט "ילדים וכלבים גונבים את ההצגה". אבל לאחרונה חל שינוי בתפקיד שהם ממלאים בעולם הפרסום. בעולם של פייק ניוז הם אחד המקורות האחרונים לאמינות.
האמינות של המילה הכתובה או של הוידאו המוצלם נמצאת בצלילה חדה, ונראה שעדיין לא הגענו לתחתית. עולם המדיה והתקשורת נע וזז מול העיניים של הרבה אנשים שהתרגלו לראות בו מקור למידע. הרבה השתנה מהימים בו פרסומות עוד נקראו כאן תשדירי שירות ועיתונאים לא שימשו כפרזנטורים של בנקים, ועד היום – כשערוצי תקשורת מדווחים בעיקר בהתאם לזהות פוליטית ואידיאולוגית, ותוכן ושיווק הולכים יד ביד ומבצעים הופעות אורח בכל תוכנית אפשרית. בעולם שכזה, אמינות הופכת לאחד מהנכסים הגדולים של מותג וכלי עוצמתי בפרסום.
כאשר יש בעיה של אמינות, הדרך בה אתה אומר משהו, הופכת ללא פחות חשובה ממה שאתה אומר, וילדים הם אחד מהמקורות האחרונים לאמירה אמינה – ילדים אומרים מה שהם חושבים, וככאלה אנחנו דווקא יכולים לסמוך עליהם. קשה לנו לדמיין עדיין שילד אומר את מה שהוא אומר בתמורה לכסף. כל מי שיש לו ילד שנשכב על הרצפה באמצע סופר מרקט בדרישה לבמבה, יודע שהילד באמת רוצה במבה עכשיו, הוא לא מתכנן שום דבר לעתיד, והוא בטח לא מסנן שום רגשות. זה הכי "אמיתי שיש".
זה בולט במיוחד בפרסומת של מנטוס שמציגה את ה" מנטורים של מנטוס ", ילדים המכווינים מבוגרים באמצעות אוזניה לבצע פעולות ברחוב. האמירה של הילדים, על רקע המבוגרים המקובעים, נראית אפילו עוד יותר טבעית, והם מתקפים את "הניסוי". קל לשכוח שגם הילדים בעניין בשביל לעשות כסף. הנשיא רובי ריבלין שיתף וידאו בהשתתפות ילדים בו הם נשאלים מי מבין הפרצופים שמופיעים סדרת תמונות הוא רופא, עורך דין או סופר. הילדים הציגו הטיה לכיוון הבהירים והיפים יותר, וריבלין יצא במסר לתעשיית הפרסום להכניס גיוון. מעבר למסר עצמו, הילדים כאן הם כלי. כמובן, שהילד המאויר של הכללית הוא חלק מאותו מאמץ, ואפשר גם לשאול את עצמנו האם דביק בנדק בבנק המזרחי, צועד על אותם מאפיינים.
ויש גם סיכון בפרסום עם ילדים. בחודש שעבר מקדונלדס גילתה את זה כשישלבה בפרסומת ילד יתום, געגועים לאבא, וכריך פיש אנד צ'יפס, במה שצריך להיזכר כיצירת מופת של חוסר רגישות בפרסום.
האם כוחות הטבע שהופכים לילדים לתמימים עבורנו ימשיכו למשוך בחוטים, או שהערפול יוסר וגם ילדים יהפכו בעיני הקהל לחלק מתעשייה שכל מטרתה לגלגל כספים. אולי התשובה נעוצה בקטע המדהים של סשה ברון כהן, כברונו, מתחקר הורים לגבי עד כמה יחשפו את הילדים שלהם לסיכונים בפרסומות.
