עניי עירך – סיפור עם צד עסקי

זו ההזדמנות שלך גבי, הוא אומר לעצמו ומזדקף. פניו לובשים ארשת של חשיבות. הרי ברור שבסופו של דבר הוא נועד לשליחות כלשהי בעולם הזה, להטביע חותם מוסרי, חיובי, ולא רק לעשות עסקים ולנהל כסף.

רוחל'ה, יועצת ביה"ס, מסבירה לו שוב איך התגבש הרעיון המבריק למיזם הזה ואיך מיד עלה גם שמו בעשירייה הפותחת. "התרומה הזאת של אנשי עסקים שלמדו כאן בעבר היא סגירת מעגל ודוגמה למופת חברתי. שהרי בשנים שהוא למד כאן, בטרם הייתה פה אינטגרציה, לא ראו כאן מקרים קשים. כולם היו, אתה יודע – ילדים רגילים, אבל מאז האינטגרציה יש פה כל מיני מקרים – לא עלינו. החל מילד בן שש לעובדת זרה שכבר סולקה מן הארץ וכלה בילדים שבאים מבתים הרוסים – הורים נרקומנים, זונות – YOU NAME IT

כל סיטואציה שמתארת היועצת הנמרצת רק מעלה את תחושת ההתגייסות שגואה בו. בפגישה שנערכת בחדר המורים הוא מזהה את עצמו בתמונת המחזור, מתחת לתמונתה של המורה דבורה. "מה זאת אומרת מה איתה?", מגחכת רוחל'ה, "היא יצאה לפנסיה מזמן", והוא נזכר באשה הנוקשה שהדיחה אותו מטקס סיום השנה, לא לפני שחרכה בנשמתו: "עזוב, אתה פשוט לא מסוגל לעשות דבר אחד טוב כמו שצריך ועד הסוף."

"וכמובן", מוסיפה רוחל'ה, "השם שלך ושל שאר החברים יהיה חקוק כאן לנצח, על קירות המוסד."

"שטויות", אומר גבי בהצטנעות, ומחווה תנועת ביטול בידו.

"ברור, ברור שזה לא העניין", אומרת רוחל'ה, "ובכל זאת מגיע לכם ומגיע גם להם שידעו מי התגייס בעבורם."

גבי מחייך בנדיבות מופגנת, מרים את ידית התיק המשרדי ובידו השנייה לוחץ את ידה של רוחל'ה בדיוק במידה הנכונה. לא לחיצה חזקה מידי כדי לא להפגין כוחניות ולא לחיצה חלשה מידי כדי לא להפגין חוסר בטחון או הססנות. ממש כפי שלמד בהשתלמות האחרונה לניהול אפקטיבי. הפעם הוא יעשה את זה עד הסוף וכמו שצריך.

הדרך למשרד עוברת בהרהורים מעורבים. הנוגות מתערסלת בציפייה להרפתקה ולסטאטוס חברתי חדש: תורם.

אמצע החיים הוא מקום של חשבון נפש וגבי עורך אותו עשר שנים לפחות. המשרד שלו שילש את עצמו ויש לו עכשיו שני רואי חשבון צעירים ונמרצים, שלומדים את רזי ההתנהלות מול הלקוחות החרדים ממס הכנסה ומביטוח לאומי. הפחתת חרדה – זה הסוד, חוזר ואומר להם גבי. תפחיתו להם חרדה והם יהיו לקוחותינו לנצח. כל השאר, אנחנו יודעים שזה שטויות.

ובאמת גבי ידע יפה את הלקוח החרד שמולו. תמיד אותן חשבוניות קטנות וחשבונות קטנים ופחד גדול, גם כשהוא מרוויח את לחמו ביושר, גם כשהוא מדווח על כל שקל. גבי ידע להפחית חרדה, אבל בהסתייגות. אם אתה מפחית להם חרדה לגמרי, הם כבר לא צריכים אותך, הוא מסביר לעובדיו. כדאי שידעו גם על הברדק שקיים במוסדותינו – על הרכבים שמעוקלים בגלל טעויות של ועל החקירות הפתאומיות. במקרה כזה אין ספק שאתה צריך מישהו מקצועי לצדך. אחד שיודע מיד למי להרים טלפון כדי ששגרת חייך לא תשתבש.

לפעמים הלקוחות האלה, עם החשבונות הקטנים והפחד הגדול, דוחים אותו כמו מראה גדולה ומלוכלכת. הנה החיים כבר אחרי האמצע ומה באמת עשית כאן חוץ מלנהל חשבונות קטנים כגדולים. מתי ראית מישהו באמת? מתי הטבת לנזקק כך סתם ללא תמורה? מתי היית בן אדם? בן אדם טוב?

והנה צצה ההזדמנות לעשות משהו אחר. לתרום לביה"ס הממלכתי שגם בו נותר רישומו כנתון סטטיסטי יבש, ממוצע סתמי בחשבונות קטנים. ועכשיו כשבבי"ס אין סתם ילדים ממוצעים, אלא נמוכים מאוד, הממוצע שלו מאוד השתפר. הממוצע שלו הפך אותו לאחד מהעשירייה הפותחת שנבחרה לתרום לילדים מסכנים, לשנות באחת את איכות חייהם. איך שגלגל מסתובב לו.

"אבישי מחשבים" היה חנות קטנה. מין בודקה כזאת שנותרה מחוץ לקניון החדיש שבו השתדרגו שאר בעלי העסקים באזור. אבישי היה גבר בן 38 – נשוי בשנית. משלם מזונות לאלה ומאכיל את אלה. קצת מבולבל וכבד לשון, אבל עם מחירים נמוכים ושירות טוב ומקצועי. לרוע מזלו של אבישי, דור צעיר ומתוחכם נגס אט אט בלקוחותיו שנענו לפרסום האגרסיבי, למתנות וגם למראה חנויות אסטטיות יותר בקניון ממוזג. גבי מצא עצמו לא פעם כמעט ממליץ עליו למכרים, אבל ברגע האחרון הסתנן חשש שגם הם יגלו את יתרונות החנות הקטנה וזו תתרחב וייעלמו יתרונותיה בעבורו.

לא נעים היה בחנות של אבישי וגבי נמנע מלהגיע אליו, גם כאשר היה צריך את שירותיו לצרכים פרטיים. תמיד היה איזה ילד בוכה לידו או איזו אישה עצבנית על הקו, ובכל מקרה הייאוש שהיה מרוח על פניו של אבישי היה מטריד ומיותר לגמרי בחייו של גבי, שממילא לא היה לו הרבה כבוד ללוזרים האלה שלא מסוגלים לבנות לעצמם חיים נוחים.

פעם אחת כשנאלץ בכל זאת להביא אליו את המחשב האישי הנייד לתיקון, אבישי – בעיני הקוקר ספניאל המיוסרות שלו – הצביע על לוח שחור, שממנו נטפו כל מיני חשבוניות, ודיבר על חשבונית שנשלחה לגבי מזמן אך טרם שולמה.

"זוכר זוכר", זרק לו גבי, "אל תדאג, ישולם", אבל משך את התשלום עוד חודש. כי עכשיו עם הנסיעה לארה"ב ועם כל שיעורי הנהיגה של הילדה שנכשלה בטסט רביעי ממש לא מתאימה לו ההוצאה הזאת.

אבישי נכנע ומסר עוד חשבונית וגבי מיהר להסתלק.

היום בבוקר שוב הופיע אצלו. כי הפעם זה עניין גדול. 25 מחשבים למען ילדים נזקקים. הוא לוקח על עצמו את התרומה הזאת כי זה חשוב. כי לכולם מגיעה הזדמנות. כי הוא רוצה לתרום את חלקו לעולם טוב יותר וילדים מקופחים זה רע לכולנו. זו פצצת זמן מתקתקת שתחזור אלינו ביום מן הימים. אבישי מקשיב ברצינות ולרגע עננה חולפת מעל ראשו, אולי בגלל שהילדים היחידים שעולים לנגד עיניו הם ילדיו שלו.

"כן, אני רואה בכך לא רק מצווה, אלא גם צעד ריאלי לכינון חברה טובה יותר למען עתיד ילדינו", ולאבישי נדמה שלא אליו הוא מדבר, אלא לקהל גדול ומכובד ממנו. ואכן, גבי רוקם את נאומו בטקס ההוקרה שבו לוקחים חלק כל הבוגרים לדורותיהם וכל המורים מאז ומעולם וגם המורה דבורה מובלת בכסא גלגלים ע"י נכדתה ואומרת לה: "איזה בנדיט הוא היה ותראי איזה יופי של בן אדם נהיה ממנו."

אבישי מנסה לזקוף את גופו הכפוף והמגושם. "באמת כל הכבוד. למתי צריך?"

"מיידי. כמה שיותר מהר."

אבישי מחפש מילים: "להכין 25 מחשבים… אני חייב מקדמה. זו הוצאה כבדה מאוד."

"אבישי, כמה שנים אתה מכיר אותי?" נוזף בו גבי. "קרה פעם שלא שילמתי לך בסוף?"

אבישי מרכין את ראשו: "בטח, ברור, אבל מה עם ההוצאה הראשונה והחשבונית והמע"מ. אתה צריך חשבונית נכון?"

"נו, ברור. התרומה מוכרת", גבי מביט בו, ממיס בהתרסה את מה שהוא מפרש כניסיון של אבישי להזכיר לו את הקניה ההיא – ללא החשבונית. "זה משרד החינוך. הכל פה צריך להיות כמו שצריך."

"ברור, ברור", אבישי מתפתל, "בכל מקרה אני צריך איזו מקדמה. לא פשוט לי עכשיו עם תזרים המזומנים."

"לא קל לאף אחד עם תזרים המזומנים, אבישי. וזה אפילו לא בשבילי. זה בשביל ילדים שאני לא מכיר. גם אתה צריך לתת קצת כתף."

גבר גבוה נכנס לחנות בצעד בוטח ואבישי מתכווץ בכיסאו מבועת. "טוב, בסדר", הוא פולט לגבי בפנים עכורות, "רק שים משהו קטן על החשבון."

גבי איננו טורח להפנות את מבטו לגבר שנעמד מאחוריו. הוא נאנח, מוציא פנקס צ'קים ורושם 1000 שקלים. "יאל'ה, תתחיל לעבוד", הוא אומר לאבישי ויוצא מהחנות.

"אז מה אבישי, סוגרים חשבון?" – הסיוט של אבישי בשנה האחרונה שוב כאן.

"נו, ראית. הוא הזמין 25 מחשבים – זה הרבה כסף. תוך שבועיים,שלושה, אני מחזיר."

"יאל'ה אבישי, כמה סיפורים. הזמן שלך נגמר אחי. תשלם או שהקונה שלך יקבל רסק מחשבים. שבוע. יש לך שבוע."

כל הלילה אבישי חושב איך לנסח את הבקשה לגבי. אולי לשתף אותו בכל הסיפור הזה עם השוק האפור. הוא יודע שגבי ייבהל. שלא ירצה איתו שום עסק. רואה חשבון גדול עם לקוחות מכובדים לא ייקח על עצמו שום סיכון. למה שיעשה את זה בשבילו.

ובכל זאת צריכה להיות דרך שבה גבי יסכים לשלם הפעם עם קבלת המחשבים. הוא יזדרז, יכין לו אותם כבר בימים הקרובים. יפתיע לטובה. אבל הוא יודע, הוא מכיר את הלקוח. בפעם האחרונה הוא רדף אחריו כמעט חצי שנה. בהתחלה הוא היה בחו"ל, ואח"כ הפקידה הייתה בחופשת לידה ואז הצ'ק נשלח בטעות לכתובת אחרת ובסוף, כשאחז בו סוף סוף, הסתבר שהוא דחוי לסוף החודש הבא.

הוא קם לעוד בוקר של מלחמה. אשתו צורחת שהילד שוב עם דלקת באוזניים ושייקח אתו את הפח המסריח, שכבר נשפך לרצפה, כי היא לא עומדת יותר בכל המשימות האלה, ומספיק שהיא צריכה עכשיו ללכת למרפאה ברגל, כי הרכב שוב לא מניע.

גבי מנסה לסדר את המחשבות. חייבת להיות דרך.

"אפשר לדבר עם גבי?"

"גבי בישיבה. מי אתה?.. אה…אני אמסור לו."

השעות חולפות לאט ומכווצות את התקווה עד שמאוחר בערב לא נשאר ממנה זכר. אם רק היה לו עם מי להתייעץ. אם רק היה לו חבר בעולם. אחד.

אשתו פותחת לו את הדלת ומבטה כחומצה נשפך על פניו. הילד צורח. הטלוויזיה צורחת. הילדה אפילו לא שומעת את אבא נכנס, מנסה לסחוט ממנה מבט ידידותי. "אתה מסתיר!!!" היא צועקת בחרון והוא נסוג לעוד לילה ארוך שסופו בבוקר חשוך.

"אני ממש חייב לדבר עם גבי."

"הוא לא מגיע לפני תשע בבוקר. כן, אני יודעת שחיפשת אתמול, הוא היה עסוק, אמסור לו שוב."

"אפשר אולי את הנייד?"

"זה לא מקובל. כבר אמרתי, הוא יחזור אלייך."

אבישי מפשפש בניירותיו. היה לו את הנייד שלו. מהפעם ההיא בלי החשבונית. תתקשר רק למספר הזה, הוא אמר לו. איפה שמתי את זה? איפה? למה אני לא מסודר? אם רק הייתי מסודר. ערימות של ניירות מצטברות על רכיבי מחשב כמו זרים על אנדרטה של גרוטאות. אבישי גוחן מעליהם, נחוש למצוא את המסמך ההוא.

"גבי?"

"מי זה?"

"אבישי מהמחשבים."

"מאיפה יש לך את הנייד שלי?"

"אתה נתת, בזמנו."

"אהה… "

"השארתי לך הודעה אתמול."

"כן. היה יום מטורף. מה קורה?"

"אני אהיה מוכן תוך יומיים עם המחשבים."

"באמת? כל הכבוד, אבל רק בעוד שבועיים אפשר יהיה להכניס אותם למקום."

"אבל אמרת מִיָּדִי!"

"כן, אבל מִיָּדִי זה לא מהיום למחר. לא חשוב, תשמור אותם, אני לא בורח."

"ומה עם התשלום. אולי אפשר. אתה יודע, זאת הייתה הוצאה גדולה במיוחד. אני די חנוק פה."

"תשמע אבישי, כמו שאמרתי לך – זאת תרומה. אני לא עושה את זה בשבילי. אני עושה מצווה. אני לא יכול לשלם על משהו שעוד לא קיבלתי. זה לא מקובל. וגם כשאקבל זה לא במכה אחת. יש פריסת תשלומים מקובלת."

"לא משנה, בסדר, תפרוס, העיקר שיהיו אצלי הצ'קים."

"יהיו, יהיו, מה הלחץ?"

"תשמע גבי, לא הייתי מתקשר אם לא הייתה בעיה."

"אבישי, אני מאוד עסוק ואין לי זמן לשיחות האלה, באמת! אם אני צריך עכשיו להתחשב בכל ספק שלי אני לא עובד ורק מפזר צ'קים כל היום. אני אבוא בעוד שבועיים ונדבר אז. אני חייב עכשיו לסגור, יש לי ממתינה מחו"ל. שלום."

רוחל'ה העובדת הסוציאלית התקשרה רק אחרי חודש. "טוב שהזכרת לי", צהל גבי, "המחשבים מוכנים כבר חודש אצל איש המחשבים שלי. אני אעבור דרכו היום ואדאג שמחר יביאו אותם אליכם."

"כל הכבוד גבי, אתה באמת איש מיוחד. הרגישות שלך היא מצרך נדיר בחברה שלנו", כל טיפה מקולה הדידקטי של רוחל'ה נשאב לאוזנו עד תום וסוחט חיוך ניצחון חסר תקדים משפתיו הקמוצות. מלווה אותו שעות, מרכך את מבטו, מרכך את הנוף, מפייס אותו עם החיים.

למחרת הוא מתייצב חגיגי בפתח החנות של אבישי. החנות נעולה. שרידי חלונות מנופצים ופיח שריפה מעידים על קטסטרופה שהתרחשה כאן – שריפה או אולי פריצה.

גבי מרגיש איך המתח גואה בו. הוא שונא שמשבשים את סדר יומו וזה חתיכת שיבוש. מה הוא יגיד לרוחל'ה?! האבישי החאפר הזה, אפילו לא הרים טלפון להגיש שיש בעיה. בגלל זה לא שמעתי ממנו, הנודניק הקטן הזה.

הוא מחפש סביבו מישהו לתשאל ונטפל למוכר בדוכן הפלאפל הסמוך.

"יש לך מושג מה קורה עם החנות של אבישי?"

"אתה לקוח?"

"כן, לקוח ותיק."

"מה, לא קראת במקומון? מסכן, הסתבך עם השוק האפור ואלה נכנסו בו, הרסו אותו והרסו לו את המקום."

"מה אתה אומר? ואיפה הוא?"

"היה כתוב שהוא הותקף ואושפז בבי"ח."

"מתי זה היה?"

"לפני שבועיים בערך."

גבי ננעץ במקומו ופניו מאפירות: לעזאזל, הוא בטח כבר פדה את הצ'ק.

האייפון שלו מצטלצל בחגיגיות ולפניו נפרשת הודעה: "ביום רביעי בארבע, באולם הספורט, אנו מצדיעים, בנוכחות ראש העיר, תלמידים ומורים לבוגרים יקרים שחזרו לכאן בשביל לתת מכל הנשמה והלב."

*שלומית מירון היא יוצרת, רעיונאית ומנהלת תוכן. shlomit@barak.net.il