כשאנחנו מלמדים קופירייטינג, אנחנו עוסקים רבות בתהליך הכתיבה. אבל, תהליך חשוב ומרתק לא פחות – הוא תהליך הקריאה. כשקוראים טקסט, ולא חשוב אם זה טקסט פרסומי או טקסט ספרותי – כל אחד קורא אותו בצורה שונה ואחרת. איך זה קורה – או יותר נכון איך זה קורא?
על כך – בסדרה של 3 כתבות, שזו השנייה שבהן:
2 הכתבות הנוספות יפורסמו במהלך השבוע
"הקריאה היא פעולה של יצירת משמעות"
לפי וולפגנג איזר, אחד מגדולי החוקרים של תהליכי הקריאה, תהליך הקריאה הוא עיבוד שעושה הקורא בטקסט.
איזר מדבר בעיקר על טקסטים ספרותיים, אבל גם לכותבי טקסטים פרסומיים – חשוב מאוד להבין איך אנשים קוראים טקסטים ספרותיים.
איזר נוגע בתחום הרחב של הקשר בין ספרות לתודעה, ואומר כי קריאת הטקסט מספקת את התנאים הבסיסיים להתהוות חוויה – אבל מי שיעורר את הטקסט לחיים, או לא – הוא הקורא.
ככה, למשל, טקסט בנושא היסטורי יכול להיתפס פעם אחת כחוויה מתחדשת בהווה, בעולם המודרני שלנו, ופעם שנייה – כחוויה שמביאה את הקורא במנהרת זמן אל העולם המרתק של העבר. כלומר, הטקסט ספרותי יכול פעם אחת לבטא רקע היסטורי, פעם שנייה את המצב הנפשי של הסופר ברגע שכתב, ופעם שלישית את המצב הנפשי של הקורא ברגע שקרא – ועוד ועוד…
המעמד של הטקסט הספרותי
יש טקסטים שהם טקסטים סגורים – כמו למשל טקסטים משפטיים. ניסוחים של חוקים, למשל, כתובים כך שלא יהיו נתונים לשום פרשנות.
אבל – בטקסט ספרותי זה בדיוק הפוך. הטקסט הספרותי הוא צורה ללא מציאות: הוא משתמש בחומרי יסוד מהעולם הממשי- ובונה בעזרתם תופעות שלא בהכרח קיימות בעולם הממשי.
וכך, המציאות שמייצג הטקסט הספרותי נמצאת באיזשהו מקום שבין העולם הממשי- לבין העולם הפרטי של הקורא עצמו.
איזר קורא לזה "אי מוגדרות" בטקסט
בטקסט, אומר איזר, ישנם פערים – ומי שמגשר ביניהם הוא הקורא. וכך, לדוגמא, בקריאה שנייה של אותו הטקסט – עולות וצפות משמעויות חדשות, פירושים חדשים.
כדוגמא לכך מביא איזר את "הסיפור בהמשכים": הקורא מתעניין יותר ויותר בסיפור – כי הוא בעצם, בחלקים מסוימים, שותף ליצירתו.
חוסר הוודאות באירועים שמתרחשים או לא מתרחשים בין פרק לפרק – הוא הגורם להשתתפות מוגברת וערנית יותר של הקורא בסיפור – עקב המתח של "מה יהיה"?
הערותיו והערכותיו של המחבר פותחות בפני הקורא מגוון גדול של אפשרויות , אך עם זאת אפשר שאופן מסוים של העמדת הדברים – יסחוף את הקורא לכיוון מוגדר של תגובה או גילוי.
המפגש בין הקורא והטקסט מאפשר לקורא להתבונן בגיבור – ולראות איך השיפוטים של הגיבור משתנים מזמן לזמן. אבל, באותו הזמן הוא גם מסתכל על העולם דרך עיניו של הגיבור הזה – וכך גם השיפוטים של הקורא משתנים בזמנים האלה, ועל כך אומר איזר: "הקריאה היא אפוא פעולה של יצירת משמעות".
הקורא הוא שחייב למהול את התמצית במי רוחו –- הכול לפי טעמו,
כושרו ויכולתו -– כשם שהצרכן ולא היצרן מוהל את הוויסקי בסודה,
את הקפה בחלב ואת התה במים (יצחק אורן)
למה שהקורא ירצה להיכנס להרפתקאות ספרותיות…?
בני האדם נהנים מאוד מההשתתפות בסכנות – הבדיוניות – של העולם הספרותי, אומר איזר. הם אוהבים להיפרד לרגע מהביטחון האישי שלהם ולהיכנס לתוך עולמות שונים ומשונים – גם אם לא תמיד סימפטיים ואופטימיים.
הספרות יוצרת חיים – לא במטרה לתאר אותם, אלא כדי לאפשר לקורא לקחת בהם חלק.
כך, הוא יכול לצאת מעולמו שלו ולהיכנס לעולם אחר, שבו הוא יכול לחוות חוויות קיצוניות של הנאה וסבל – בלי באמת לשלם על כך שום מחיר ובלי שיהיו לכך תוצאות אמיתיות.
במציאות היומיומית הוא לעולם לא יוכל לחוות את החוויות האלו – דרך הספרים, כן.
וכך, בגלל שהטקסט הספרותי לא דורש ממך שום דבר מעשי – הוא מעניק את החופש לכל קורא וקורא לפרש את הטקסט בדרך שלו.
"עם כל טקסט אנחנו לומדים לא רק על הדברים שאנחנו קוראים עליהם", אומר איזר,
"אלא גם עלינו, ותהליך זה אפקטיבי עוד יותר אם החוויה שאנחנו אמורים לחוות אינה נאמרת במפורש, אלא יש להסיקה מהטקסט".
בתמונה: וולפגנג איזר
* רוני אפלבוים הנו ממנהלי תחום הקריאטיב ב'בצפר' של חברות הפרסום.