הפודקאסט
הסגר הארוך שאפיין את ימי הקורונה הצמיח תופעה ארצית חדשה: כלכלה קהילתית הנשענת על קשר ישיר ובלתי אמצעי בין חקלאים וחקלאיות לבין הצרכנים, ללא פערי תיווך, מתוך תחושה שהמחירים נוחים יותר, הסחורה טובה יותר ובעיקר – ערבות הדדית. מתברר שהן למורים והן לקונים המהלך השתלם הדדית, הן חברתית והן כלכלית.
ההודעות על חקלאי המגיע לשכונה עם תוצרת טרייה התפשטו ברשתות החברתיות ובקבוצות הוואטסאפ השכונתיות ברחבי המדינה כדלקה בשדה קוצים. כל קהילה התארגנה בדרכה לרכישה מהחקלאי. היו כאלה שפתחו לוחות אקסל ,ריכזו הזמנותוניהלו קבוצות רכישה, והיו אחרות שבהן אנשים פשוט הגיעו למקום החלוקה ועמדו בתור. מתברר שהישראלים אהבו לעסוק בקניית ירקות ופירות טריים בימים אלה של חוסר מעש והעדר תכניות, ובעיקר נהנו מהתחושה שבכך הם מסייעים לעובדי אדמה חרוצים שנתקעו עם סחורה רבה שעלולה להיזרק.
המכירות הישירות הללו סיפקו חמצן לנשימה לחקלאים ולחקלאיות רבים שעוד לפני משבר הקורונה מצאו את עצמם שחוקים מפערי תיווך גבוהים ומהיתרים הולכים וגדלים ליבוא פירות וירקות. כאשר אל כל אלה הצטרפה המגפה שסגרה את היצוא, את המסעדות ואת השווקים – נותרה המכירה הישירה מוצא אחרון להישרדות אפשרית.
אותם חקלאים שתמיד שיווקו BTB שינו לחלוטים את קונספט השיווק שלהם ועברו לשיווק של BTC – ישירות לצרכן. מדובר גם מבחינתם בשינוי מהותי של שיטת העבודה שלהם ודרכי החשיבה שלהם. לראשונה מצאו את עצמם בונים ומתחזקים דאטה בייס של הצרכן הסופי, מקימים מעין "מוקד שירות לקוחות", בונים מערכי לוגיסטיקה והפצה עד לבית הלקוח בזמן המתאים ללקוח, מתארגנים להפצה בחבילות קטנות של קילוגרמים בארגזים קטנים ולא של טונות במיכלי ענק, כדרכם.
קולות רבים מבקשים למסד את התופעה של המכירה הישירה, ולהעתיק אותה מימי קורונה גם לימי שיגרה. כוחות רבים מעורבים בתהליך כזה ורק ימים יגידו אם נמשיך לקנות פירות מהחקלאי שיגיע פעם בשבוע לשכונה, או שנחזור לרשתות השיווק ולשווקים, כבעבר.
