זה לא אני – זו הפרדיגמה

אולי זו תחילת שנת הלימודים, או אולי העננים שכבר רואים בשעות הערב, או אולי חודש הסליחות והרחמים, בכל מקרה –

אני חש צורך להתנצל ולבקש סליחה.

לפני כ- 35 שנה, בשנת 1980 לימדתי בבי"ס תיכון עירוני ט' בת"א.

באחד הימים הובלתי 4 אוטובוסים עם תלמידי שכבת י"א לטיול שנתי במדבר יהודה, היינו אמורים לישון באוהלי סיירים בחניון ליד עין גדי. הימים היו ימי גשם בחודש ינואר.

כשנשאלתי ע"י התלמידים האם זה בסדר לישון שם באהלים לאור החשש משיטפונות- השבתי בביטחון גמור שהמקום שנבחר הוא בטוח ומאושר ע"י כל הגורמים – מה שהיה כמובן נכון.

"במדבר יהודה", הוספתי "הגשם אינו רציני". ניצלתי את ההזדמנות הפדגוגית להסבר מלומד על היות האזור הזה – "מדבר בצל הגשם", ועל כך שהוא אינו שייך לרצועת המדבריות העולמית. "האוויר הלח מגיע מהים ומוריד את הגשם בהרי יהודה. בגלל הפרש הגבהים בין הרי יהודה למדבר יהודה, טיפות המים מתאיידות, ולכן כמות המשקעים שמגיעה למדבר יהודה היא מועטה". כל כך התלהבתי מעצמי, ודקלמתי את ההסבר הזה כמעט בנשימה אחת.

לרגע חשתי גאווה שאני יכול להחליף כל חזאי בכל ערוץ טלוויזיה. "באזור הזה יורדים רק כ- 80 מ"מ גשם בשנה, לשם השוואה אצלנו בת"א יורדים 560 מ"מ " – סיכמתי את הנושא, תוך שאני רואה על פניהם הרגשה ש"יש על מי לסמוך".